עד 01:05 – עברנו ממיתולוגיה של הסדרה למיתולוגיה אמיתית (מצרית). הדוגמה הבולטת היא התחריט של אנוביס שמדבר עם המפלצת.
01:05-02:20 – אנחנו גם מגלים שעוד לא ראינו את המקדש, אלא רק את החומה שלו, שבה שוכנת המפלצת. ידענו שהמערכת היא מערכת הגנה על המקדש, ועכשיו אנחנו מגלים שהיא לא נמצאת בתוכו.
02:20-03:35 – גם סצינת השיפוט של בן מזכירה את המיתולוגיה המצרית, שם נשפטות הנשמות בכניסה לעולם המתים. ראינו שיפוט כזה גם בעבר, עם אקו, אבל הפעם זה הרבה יותר מוחשי.
03:35-04:55 – מדובר במצרים עתיקים שהגיעו לאי איכשהו? מה בדיוק קורה פה? הרבה אנשים הגיעו לאי, בהרבה דרכים, ואולי גם המצרים הגיעו לשם, בתקופה מאד קדומה. השאלה המתבקשת היא, כמובן – איפה הם היום? אולי אלפרט (בעל האייליינר המצרי) הוא אחד מהם?
04:55-05:20 – וכמובן, השאלה הגדולה: מה שוכן בצל של הפסל? ומה זו הקופסה המסתורית? (תשובה: נדבר עליה בהמשך)
05:20 עד הסוף – לשם שינוי, המפלצת מופיעה בבירור כאדם מת, כאשר אנחנו ממש רואים את הטרנספורמציה. אנחנו מבינים סוף סוף שכן, זה נכון – המפלצת מתחזה לאנשים מתים. השאלה היא, כמובן, האם כריסטיאן נכנס לאותה ההגדרה…
עד 01:50 – לימור לא הייתה פה בפעם הקודמת, ורוצה לומר משהו על כל מה שקרה מסביב לאולדהאם ול"הוצאת האמת" שבפרק הקודם. היא רואה בזה משהו פילוסופי הרבה יותר עמוק. זה משליך לנו על כל התפיסה של טוב ורע בסדרה. ואולי אלה סתם שתי דרכים לאותה האמת, לאותו המקום?
01:50-02:25 – אולי בעצם צריך להפסיק לדבר על טוב ורע – אולי זה יותר פוסטמודרני והכל אפשרי. אולי השאלה היא רק לאן ווידמור ובן מנסים להגיע?
02:25-02:50 – חגי הורס לכולם את הקטע של לא לחפש טוב ורע. הוא מאמין שבפרק הבא נגלה הרבה יותר על טוב ורע. לא כולם מסכימים, כמובן.
02:50-03:20 – בעצם, יכול להיות שהמטרה היא העיקר. ממש – המטרה מקדשת את האמצעים, לא משנה כמה המעשים רעים. המטרה שווה את זה. אבל אנחנו עוד לא יודעים, בכלל. נקווה שנדע יותר בפרק הקרוב.
03:20-04:20 – בעצם, מה זה באמת להישפט, במובן הזה? זה מחזיר אותנו לשיפוטים של המפלצת בעונות הקודמות. ובכלל, זה מחזיר אותנו לתהות מה המפלצת עושה, ואיך זה קשור למקדש.
04:20-04:45 – וזה כמובן מחזיר אותנו לשאלה הנצחית: מה זה האי הזה? מה המטרה שלו? מה המטרה של כולם? והאם אנחנו מתחברים לזה?
04:45 עד הסוף – היי, כתוב באינטרנט שמת'יו פוקס לא רוצה להמשיך באבודים…